שפת גוף

הטבע שלנו הוא לקרוא נכון את שפת הגוף. אחרי הכל, זה מה שהיה לנו עוד לפני שלמד האדם לדבר. יותר מזה, כאשר התפתחה באדם השפה המילולית, אשר בעזרתה קל מאד לשקר, התפתח בו במקביל גם הצורך להבדיל בין אמת לבין שקר. התוצאה היא שיש לנו שני מנגנוני בדיקה: האחד הוא מנגנון קוגניטיבי ואוטומטי המצליב נתונים ובודק עקביות שלהם, והשני הוא התפתחות של המנגנון הקדום יותר, של קריאת שפת הגוף, אשר בוחן רגשות והיסוסים של מי שמדבר איתנו. שני המנגנונים גם יחד פועלים אצלנו ללא לאות, לעיתים קרובות גם באופן לא מודע – עד לרגע שבו הם מתריעים לנו: "שקר"!

מה מפריע לנו לזהות "שקר" בשפת הגוף?

• מנגנוני הגנה ("מסכות ("מנגנונים מודעים בדרך כלל שבעזרתם אנשים מנסים למנוע החצנה של רגשות, על מנת להסתיר חולשות או למנוע זיהוי שקרים.
• הגורם הפסיכולוגי:רגשות, ציפיות, חרדות ותקוות גורמים לנו לא פעם לראות את המציאות באופן שונה מכפי שהיא באמת. במילים אחרות, לפעמים אנחנו מעדיפים את האמת שלנו על פני המציאות.
• החיפוש אחר פתרונות קסם. החשש הגדול להיות מרומים מפתה אותנו להאמין לפתרונות "בטוחים" הניתנים על-ידי "מומחים" לשפת גוף. כמעט כל ה"סימנים לשקר" שיתנו לכם מומחים כאלה הם שגויים. מה שעוד מבלבל הוא שכמה מאותם סימנים בדוקים, כמו נגיעה באוזן או באף, למשל, הפכו למוסכמות תרבותיות, כך ששחקנים משתמשים בהן בסרטים כדי ליצור אשליה של שקר. התוצאה היא שאנחנו מתרגלים לראות, על המסך, קשר בין מחוות מסויימות לבין אמירת שקר, אשר מחזק את האשליה שהקשר הזה הוא ממשי. אלא שמה שנכון לסרטים אינו נכון בהכרח למציאות.

ישנם גם גורמים נוספים, אבל שלושה אלה דיים כדי לבלבל את המנגנון הטבעי שלנו לזיהוי רגשות. אז, אם כך, מה נכון ומה לא נכון באשר לזיהוי אמת ושקר